תקציר
המאמר דן במרחב האתי בסרט התיעודי. כיום, הצילום העצמי הסלולרי הפך לנורמה תרבותית. תמונות הסטילס וסרטוני הווידאו שמופצים ברשתות החברתיות מתעדים רגעים אינטימיים וחשופים ביותר – הד לתכניות הריאליטי הטלוויזיוניות. אנשים לא רק יודעים ויכולים לצלם, אלא גם מבינים אינטואיטיבית את הקודים של "שפת הסלפי" (Selfie), ושפה זו זולגת אל הקולנוע התיעודי: המצולמים לוקחים את המצלמה לידיים – אם לבקשת הבמאי ואם לדרישתם הם – כתנאי להסכמתם לתיעוד. את השפה החדשה ואת העמדה האתית הנגזרת ממנה אבחן דרך שני סרטים: 'שקרים בארון' של שירלי ברקוביץ' (2012) ו'משלוש יוצא אחד' של סיון בן ארי (2014). בשניהם היוצרות משתמשות בחומרים שהגיבורים שלהן צילמו, ובשני הסרטים הן עורכות אותם יחד עם חומרים שצילמו בעצמן, והצופה לא תמיד יודע מי צילם מה.
| שפה מקורית | עברית |
|---|---|
| עמודים (מ-עד) | 2015 |
| מספר עמודים | 1 |
| כתב עת | תקריב |
| כרך | 10 |
| סטטוס פרסום | פורסם - 2015 |
IHP publications
- ihp
- אתיקה
- סרטי תעודה
- צילום עצמי
- שקרים בארון (סרט)
- משלוש יוצא אחד (סרט)
פורמט ציטוט ביבליוגרפי
- APA
- Author
- BIBTEX
- Harvard
- Standard
- RIS
- Vancouver