תקציר
ספרה של פיק-חמו מחולק לשני שערים: הראשון, שהוא עיקר הספר (עד עמ' 151), מציע קריאה רטרוספקטיבית של הקולנוע הישראלי לאור המודל התאורטי שהגתה. הקריאות אינן שוות באיכויותיהן, חלקן מעניינות ואחרות אינן מחדשות דבר ואף מעוותות את תוכני הסרטים כדי להבליט את חדשנות המודל, כפי שקורה בקריאת "מסע אלונקות" (ג'אד נאמן, 1977). החלק השני, הצנום יותר (כ-80 עמודים), כולל את החידוש הגדול של פיק-חמו - הדגם הדיסוציאטיבי. במסגרת חידוש זה היא גם קובעת אמות מידה מדויקות יותר להערכת הסרטים - הבולטת שבהן היא הזכייה בפרסי אופיר, הלוא הוא האוסקר הישראלי, שאינה מעידה בהכרח על מתאם בין איכות הסרט לבין עצם זכייתו, אך בהחלט משקפת את טעמה של קבוצה רבת-השפעה בשיח הקולנועי (חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע). (מתוך המאמר)
| שפה מקורית | עברית |
|---|---|
| עמודים (מ-עד) | 293-297 |
| מספר עמודים | 5 |
| כתב עת | מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות |
| כרך | 53 |
| מספר גיליון | 1 |
| סטטוס פרסום | פורסם - 2018 |
הערה ביבליוגרפית
Refereed/Peer-reviewedIHP publications
- ihp
- טראומה נפשית
- פיק-חמו, מיכל -- מולדת פצועה
- פרסי קולנוע
- קולנוע ישראלי