גבולות ואזורי דמדומים בסיפורת העברית של עידן האינתיפאדה

גבולות וזהות הם מרכיבי יסוד של מדינת הלאום המודרנית ויש ביניהם יחסי זיקה מעניינים. בניית הגבולות היא חלק מתהליך בניית המדינה (state of the nation), ולעומתה כינון הזהות נתפס כחלק מבניית האומה nation building). מכאן שהקשר בין שני המושגים יכול להיות דומה לזיקה שבין חומרה (הגבול) ותוכנה (הזהות), כפי שהציעה אדריאנה קמפ. כך הזהות (הלאומית והאישית) מתגבשת ומתמצקת בתוך הגבולות, מושפעת מהם ומשפיעה עליהם. במאמר זה מבקשת מחברת המאמר לבחון כיצד מוצגים גבולות ואזורי דמדומים בספרות העברית העכשווית, ובאיזה אופן הם משפיעים על הזהות הלאומית והאישית בפרט ועל החברה הישראלית בכלל. לאחר מבוא קצר תציע קריאה בארבע יצירות המשקפות מגוון פואטי של דרכי עיצוב ספרותיים: "תעתועון" של יצחק בן-נר, שנכתב ב-1989, אשר מתאר את החייל הישראלי תוך טשטוש גבולות בין שפיות לטירוף ובין הצד "שלנו" לצד "שלהם"; "אותיות השמש ואותיות הירח" מאת איתמר לוי, מ-1991, המתאר את המציאות בצדו השני של הגבול על ידי אימוץ נקודת מבט של ילד פלסטיני; "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום, מ-1992, המתמקד באנומליות של קו הגבול ודמות האם; ו"הבזקים" של מיכל גוברין, מ-2002, המציג ניסיון להסרת הגבולות.