מלחמה, שואה וגירוש

המחברים עומדים על הטראומה העמוקה והמודחקת של החברה הישראלית-היהודית, שעדיין לא סופרה ולא עובדה ונותרה כפצע פתוח שאינו מאפשר להתמודד עם טראומות הגרעין המרכזיות של החברה הישראלית, השואה והמלחמות של ישראל עם הערבים ולרפא אותן. כוונתם היא לפצע של העוולות שביצעה החברה הישראלית במלחמת השונות, ובעיקר סיפור גירושם של ערביי הארץ ב-1948. טראומה זו ערערה על אחת מאבני היסוד של הנרטיב הציוני: על זהותו של הסובייקט הציוני כקורבן מתמשך של עוולות, זהות שנתנה משנה תוקף למפעל הציוני כולו. הפיכת הקורבן למעוול במלחמת תש"ח בפרט ובמלחמות ישראל ככלל, היא אירוע טראומתי המערער על המהלך הציוני, שיכול היה לאפשר התמודדות עם טראומת השואה ועיבודה. באמצעות בחינתם של סרטים ישראלים על פי מודל הטראומה של פרויד, מנתחים המחברים את טראומות הגרעין על מופעיהן בסרטים ובתרבות. מסקנתם היא שסיפור השואה והתקומה ששלט בשיח הציבורי, ביטא את השילוב שהיה ביסודה של הציונות: בין אתיקה ללאומיות, בין גאולת האדם לגאולת הלאום בין האמונה בכך שמטרת היהדות לשמש בסיס למוסר אוניברסלי ובין האמונה שהתקומה הלאומית תאפשר לממש את המטרות האוניברסליות האלה. הסבל שעבר על היהודים אמור היה לשמש בסיס והצדקה לעמדה מוסרית מעין זו. אלא שהשילוב בין לאומיות ובין מוסר, ניתק כשנתגלה חוסר התואם שבין הסיפור שבאמצעותו העם היהודי מבין את עצמו ומארגן את עברו כקורבן וכנושא של צדק אוניברסלי, לבין סיפורה הממשי של המלחמה, סיפור של אלימות, כיבוש וגירוש. הטראומה שנוצרה במקרה זה, מקורה בפיצול שתי הזהויות, האתית והלאומית, זהותו של היהודי כקורבן השואה וזהותו של הישראלי הלוחם. (מתוך המאמר)