מחשבות על נגישות של טקסטים וספרים בעקבות תלמוד שטיינזלץ

הקריאה בספר התורה בבית הכנסת מדגימה את הפער בתרבות היהודית בין הטקסט המצוי בספר לבין הידע שנחוץ לביצוע הטקסי של קריאת הטקסט. כך הדבר גם באשר לתלמוד הבבלי. מצד אחד יש בתלמוד דגם של ידע פתוח, בגלל האופי הדיאלוגי והמתנצח שלו, ומצד שני כדי להיכנס לעולם התלמוד נחוץ תהליך של הכשרה. פירוש רש"י אמנם הגביר את הנגישות של הטקסט התלמודי, אולם גם אחר כך נשאר המכלול של התלמוד ומפרשיו קשה להשגה. ניסיונות להגביר את הנגישות של הטקסט הזה מבחינות שונות התחילו מיד עם הדפסתו, באמצעות הוספת הפניות והגהות. במאה העשרים התגברו ניסיונות אלו על ידי שמעון בן-שמן, אליהו רובין, אברהם ארזי ועוד. הרב עדין שטיינזלץ זכה לגמור את המלאכה ולהוציא לאור את כל התלמוד הבבלי מבואר בשיטתו, שהיא משוכללת ורבת פנים וצדדים, החל בניקוד דרך התרגום שהוא גם פירוש וכלה בעיונים, בציורים ובהערות. ההחלטה לוותר על הפורמט המקובל של דף התלמוד המודפס ולהדפיס כל דף במפתח כפול היתה נועזת במיוחד. המאמר מבקש להציג ולנתח באופן ראשוני עדויות אחדות על כמה מן המפגשים שהתקיימו בתשע-מאות השנים האחרונות בין יהודים לספרים ולטקסטים. מתוך המפגשים עולים כמה מן ההבדלים וההתפתחויות באינטראקציה בין הגורמים השונים: קוראים, טקסטים וספרים. (מתוך המאמר)