הרעיון הדו-לאומי בישראל/פלסטין: עבר והווה

המאמר מציע דיון ביקורתי והשוואתי בתפיסות השונות של הרעיון הדו-לאומי בכלל ובקריאות השונות ליישומו בהקשר הארץ ישראלי בפרט, ושואל אילו קבוצות מגיעות לרעיון הדו-לאומי, באיזה עיתוי ומאיזה טעם. המחברת טוענת כי 'כאשר האלימות במסגרת הסכסוך הופכת בלתי נסבלת - כמו למשל בשנת 1929 או בימינו - ומעשי ההרג ההדדיים של ישראלים ופלשתינים מתרבים עד אין נשוא, תחושת הדחיפות גוברת עד כדי כך שיש המגלים רצון לנטוש את השאיפות הלאומיות ה"טבעיות" ולהסתפק בהסדר מלאכותי כמו מדינה דו לאומית'. עם זאת המאמר מדגיש את ההבדלים - במוטיבציה, בתשתית הרעיונית וכמובן בהקשר הפוליטי - בין הדו-לאומיות של 'ברית שלום' ובין הקולות העכשוויים המעלים מהאוב את חזון ארץ ישראל הדו-לאומית, בעיקר כחלופה למתווה של 'שתי מדינות לשני עמים'. המאמר מבחין, אם כן, בין כמה אסכולות דו לאומיות: 'האסכולה הציונית הישנה' - למשל 'ברית שלום' וה'איחוד' - שהמחברת מאפיינת כ'אופטימית ומניעתית'; שונה ממנה בתכלית 'האסכולה הישראלית החדשה' - למשל מירון בנבנישתי וחיים הנגבי - שמרבית מבטאיה היו תומכיו המובהקים של מתווה 'שתי מדינות לשני עמים' עד שנואשו מאפשרות מימושו; גם בצד הפלשתיני היו שצידדו ברעיון הדו לאומי - למשל אש"ף בשנות השבעים, אלא שזה, לטענת המחברת, שיקף למעשה במרבית המקרים 'ציפייה לשינוי במאזן הכוחות בארץ, שיסייע בידי הפלשתינים לתרגם את יתרונם הדמוגרפי העתידי ליתרון פוליטי'; כיום, מסיימת המחברת, ישנם גם משקיפים חיצוניים - כדוגמת טוני ג'אדט - הקוראים להקמת מדינה דו לאומית בארץ ישראל. עליהם כותבת המחברת כי 'במרבית המקרים המלצותיהם מתעלמות מרצונם של שני הצדדים לשמר את זהותם הלאומית. דבר זה קשור אולי בניסיונם האישי של הכותבים כאזרחים בדמוקרטיות ליברליות מערביות, מבוססות ורב תרבותיות' (מתוך המאמר)