בין מוסר לתועלת: ניתוח סוציולוגי של יופי כערך אנושי במחזות שואה

במאמר אני בוחנת את תפקידו של יופי נשי במחזות שואה וכיצד יופי משמש מדד לערך אנושי בקשר לאשמת הקרבן שנותר־ה בחיים. אף כי יופי נתפס כאיכות גופנית אינדיווידואלית לחלוטין, סוציולוגים מצביעים על התשתית החברתית של היופי, כלומר על האופן שבו יופי מארגן במגוון דרכים את החיים החברתיים, ובכלל זה משיכה מינית, קשרי נישואין, הצלחה תעסוקתית ובמקרה שלפנינו: הצלה והישרדות. התמקדתי בייצוגים של נשים יהודיות יפות בשניים ממחזות השואה שהועלו על הבמה המקומית בתחילת שנות החמישים: 'חשבון חדש' לנתן שחם (1954) ו'בעלת הארמון' ללאה גולדברג (1955), אשר העמידו במרכזם את מערכות היחסים הנרקמות בין דמויות מ'שם' ובין אלה מ'כאן' וכיוונו, כל אחד בדרכו, להחלמה ולחיים חדשים. הבחנתי בין שני סדרי משמעות שמתוכם צומחת הפרקטיקה התאטרונית: הסדר הבימתי-תאטרלי והסדר הספרותי-דרמטי. בניתוח הממד הבימתי התרכזתי בליהוקן של שחקניות, כולן אשכנזיות, אחדות כוכבות (כמו חנה מרון) ואחרות שחקניות מן השורה; בזיקות שבין המשמעות הטקסטואלית ובין הביוגרפיות של השחקניות, ובהן ניצולות שואה בעצמן, ובנוכחותן הבימתית המצטברת. מכיוון שהטקסט הדרמטי המבוצע מכוון לקהל מסוים, הכפוף ברגע היסטורי נתון למשטר אסתטי ולמוסכמות תאטרליות מסוימות, שאלתי מי ראויה או זוכה לגלם את הדמות היפה, מה ניתן ללמוד מהיסטוריות הליהוק של השחקניות המגלמות את הדמויות במחזות הללו על הפנים הפוטנציאליות שהטקסטים מניחים וכיצד ליהוקן התקבל על ידי מבקרי תאטרון. הניתוח הספרותי משרטט את מערך היחסים בין הדמויות השונות ובינן ובין איכות ו'מידת' היופי שלהן: יפות, ממוצעות מראה וכעורות, ושואל מהו המשא האתי שהמחזות מטילים על כתפי הדמויות היהודיות היפות: האם גיבורות המחזות משתמשות ביופיין שימוש אסטרטגי, תועלתני ומחושב? או לחלופין, האם היופי מזוהה במחזות עם אמת, אותנטיות וחירות? הניתוח מעלה התאמה בין היחס הדרמטי אל היופי לייצוגו הבימתי. הטקסטים חושדים בניצולות שניצלו את יופיין, וההתעלמות של מבקרי התאטרון מיפי מראן של השחקניות שגילמו את הדמויות היפות אך מחזקת חשד זה. במובן זה, היופי במחזות שואה כמו מטיל על הניצולות את אשמת הישרדותן (מתוך המאמר)