"אני הוא האחר": המיקום של ניצול שואה בסיפורה של יהודית הנדל "אנשים הם אחרים"

בחמישים השנים האחרונות נטו חלק גדול מיצירות הספרות והקולנוע הישראליים לבנות דיכוטומיה ברורה בין הזהות של ניצולי השואה לבין החברה הישראלית שאימצה אותם ובכך לבטא את הדיכוטומיה שיצרה התרבות הישראלית בין הישראלי בן הארץ לבין היהודי מהגלות. ביצירות של שנות החמישים בוטלה הזהות היהודית של הניצול לטובת הזהות העברית החדשה וביצירות המאוחרות יותר, שנכתבו החל משנות השבעים והשמונים, קרה ההיפך: הזהות הישראלית נשפטה והושתקה ופינתה מקומה לזהותו של הניצול, לתרבותו ולעברו שהועדפו על פניה. היצירות האלה ביצעו "מרד" בהגמוניה הציונית והציבו את מי שהיה מחוץ לתרבות - במרכזה. אך במרד זה הם בנו מחדש תרבות הומוגנית שבה מושמע קול אחד בלבד ומושתקים הקולות האחרים. יהודית הנדל בספרה "אנשים אחרים הם" שוברת את הדיכוטומיה הזאת על שתי פניה ומנסה להציג אפשרות של זהות אמביוולנטית המכילה את הגלות והארץ, את הגברי והנשי, את הישראלי והיהודי, את הזמן והמרחב. הזהות הזאת אינה מוגשמת בסיפור. הגשמתו לא יכולה היתה להיראות אמינה על רקע האופציות של התקופה, ועל כן היא מוצגת כהיעדר, כאפשרות בלבד. אבל דווקא חשיפת ההיעדר הזה מבטאת את המרד של הסיפור בתרבות של התקופה. (מתוך המאמר).