'אמהות מזניחות': הבניית האימהות של נשים מזרחיות בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה

מאמרן של דפנה הירש וסמדר שרון משלים את התמונה במעבר מתימן לישראל בהתמקדו בשיח ובפרקטיקות ההגמוניים מתחילת שנות המנדט ועד ראשית שנות ה־50, כאשר החליפו המעברות את המחנות כמקום שיכונם של העולים. על דרך ניתוחן את התיוגים של האימהוּת המזרחית, ששגשגו נוכח סמכותו העליונה של המימסד הרפואי והקולקטיב הארץ־ישראלי, מרכיבות הירש ושרון את תצרף התודעה האוריינטליסטית שערערה על זכותן הטבעית של אימהות על ילדיהן, ואשר סופה היה לנכס ולחמוס. עבודתן עומדת על טיב עיוורונו של האוריינטליזם המצטדק, שהיה גם היה בכוחו להכפיל את העוול, כלומר, להסב את הפקרת העולים לגורלם בתנאי חיים ירודים אל האשמת האם בהפקרת ילדיה. הכחשת המלכוד הקיומי שהשיתו העלייה והקליטה על יוצאי תימן והמזרח, בכללו תנאים של מחסור משווע, תת־תזונה, רעב וניצול תעסוקתי, ניזונה תדיר מעמדת העליונות החריפה והאתנוצנטרית של האדם ה"היגייני" וה"נאור" מבחינה תרבותית. כך מצאה את עצמה האם המזרחית - התימנייה בעיקר - מוכפשת בפניה ושלא בפניה כמזניחה, אנוכית, בורה, מלוכלכת, ולדנית, אדישה ולכל היותר, מסוגלת אך לאהבה פיזית של ילדיה. היא ובעלה - אשר טרם הגיעו לנחלת קבע כשל פטרוניהם, שכל־כולה בית - שוכתבו במסגרת השיח המקצועי כטעוני משמוע לנוכח אורח חיים בלתי נסבל במסגרת המשפחה, ואילו ילדיהם הועדו כבנים של קולקטיב הראויים להצלה. מסכת ההצהרות והפרקטיקות של אותם ימים, שאפיינו סוכנים מוסדיים ושחקנים בזירת חטיפת הילדים כמו ההסתדרות הרפואית הדסה, ויצ"ו הג'וינט, הסוכנות היהודית ומשרד הבריאות, מעידה על התבססותה בהדרגה של אתיקה להצדקת עושק הילדים; לא זו בלבד שההרחקה הזמנית של ילד מהוריו שאפה להתחלף בהרחקת קבע, אלא שהסוכנים העוסקים במלאכה לא העלו בדעתם שראוי למקם את מקרי ההתנגדות של ילדים והוריהם במסגרת של הקשר רגשי. חמור מכך, בשרירות לב ניסו לכפות על ההורים למסור את ילדיהם למוסדות על אף התנגדותם של ההורים לאחר שכבר נודעו מקרים של היעלמויות ילדים (מתוך המאמר)