להאזין לבכייה החרישי של השכינה - מיסטיקה בספרות העברית החדשה: בין השפעה טקסטואלית לנרטיב מיתי

מטרתו של מאמר זה תהיה להצביע על חשיבות ההבחנה בין השפעה טקסטואלית ובין נרטיב מיתי באמצעות דיון ביצירתם המוקדמת של חיים נחמן ביאליק ושמואל יוסף עגנון. הבחירה דווקא ביוצרים אלה אינה מקרית. מאחר ונוכחות הסימבוליקה הקבלית ביצירתם נידונה בעבר בכמה מחקרים, נוכל להתבסס על כך כדי להפריד בקלות יחסית, כפי שיתברר במהלך המאמר, בין השפעה בעלת אופי ספרותי ובין השפעתה של דרך התבוננות מיתית הבאה לידי ביטוי בחיבוריהם. בחלקו הראשון של המאמר המחבר מעיין בכמה מרשימותיו ומשיריו המוקדמים של ביאליק, ומראה כיצד בכייה של האם בילדותו ובימי התבגרותו מזוהה עם בכי השכינה, וכיצד תהליך התבגרותו הנפשית, אשר במהלכו הוא מפנים כי המניע לבכי אמו אינו בו אלא בה ובמצוקותיה, ארוג במסכת מיתית-תאורגית בעלת אופי תאוצנטרי ולא אגוצנטרי. בחלקו השני של המאמר המחבר מתחקה אחר תיאורי האם בכמה מיצירותיו של עגנון, ואחר דרכי העיצוב המטאפוריות שלהן, ומראה כיצד יוצר עגנון מנגנון מיתי המאחד בין דמותה המתה של האם הספרותית ובין השכינה. (מתוך המאמר)