תנודות בגשמי הנגב בחמישים השנים האחרונות – האם עדות לשינוי באקלים?

המחקר בוחן תנודות ושינויים באקלים בגשמי הנגב מראשית שנות ה-60. הניתוח כלל מיפוי מרחבי באזור שבין קווי 100 מ"מ ו-400 מ"מ משקעים לשנה ועיבוד של נתונים חודשיים מתחנות נבחרות. הממצאים מראים תנודתיות בולטת עם הפחתה במשקעים ברוב האזור ב-15 השנים האחרונות. המהלך הבין-שנתי מראה עלייה מתונה מראשית תקופת המחקר עד ראשית שנות ה-90, וירידה תלולה יותר לאחר מכן, בפרט בעשור האחרון. תנודות חריפות נצפו במיקום גבול הצחיחות. עם זאת, מסתמנת מגמת התפשטות בלתי מובהקת של האזורים היבשים צפונה ומערבה, על חשבון אזור האקלים הים תיכוני, בשיעור ממוצע של אחוז אחד בעשור. העובדה שמגמת ההתייבשות מלווה במגמת התחממות, משמעותה שנסיגת קווי גבול הצחיחות צפונה ומערבה גדולה בפועל מזו המשתמעת מכמות המשקעים לבדה. התנודות בגשמי הנגב נבדקו מול שכיחות המערכות הסינופטיות והתנודות האטמוספריות בקנה מידה גדול. גשמי צפון הנגב ומרכזו נשלטים על-ידי השקעים הקפריסאיים, למרות ריחוק הנגב ממסלולם, ועל-ידי התנודות האטמוספריות השולטות במשטר החורפי באירופה ובים התיכון. גורמים אלה מסבירים את התנודתיות בגשמי צפון הנגב ומרכזו, אך לא מסבירים את הירידה העקבית בגשמי הערבה ודרום הנגב. גשמי הערבה ודרום הנגב פחתו במקביל למגמת העלייה בתדירות אפיקי ים סוף, ואף היו מתואמים באופן שלילי ומובהק עם שכיחותה של מערכת סינופטית זו. זאת על אף שחלק נכבד מהגשמים באזור זה מתרחשים כתוצאה מהשפעתם של אפיקי ים סוף "פעילים". ממצא זה קשור ככל הנראה לירידה בשכיחות האפיקים הפעילים המלווים בגשם מתוך כלל אפיקי ים סוף. הממצאים מעידים על כך שהמגמות בצפון הנגב ובמרכזו משקפות תנודות אקלימיות ממקור סינופטי יותר מאשר מגמת שינוי ארוכת טווח, ואילו בדרום הנגב קיימת מגמת הפחתה ארוכת טווח, שהבנת הגורמים לה מחייבת מחקר נוסף. (מתוך המאמר). כולל תרשימים וטבלאות.