נשים מחכות בחוץ: "שלושה ימים וילד" ו"מיכאל שלי"

בתקופות של איום וספק ביססה החברה הישראלית את זהותה על ידי הדחקת זכרונות, מרחבים וזהויות אחרות שאיימו על יציבותה ועל ידי שימוש בהם כמכשיר לכינונה. מבט אל הקולנוע, הספרות והתיאטרון של שנות השלושים והארבעים מאפשר לראות עד כמה תהליך זה היה תהליך תלוי מגדר ולו רק מכיוון שכינון הזהות הלאומית החדשה היה קשור בכינון גבריות יציבה. זוהי גבריות שעוצבה כנגד האיום של חזרה לגלות, ליהדות הפסיבית, לדימוי הנשי שליווה אותה. הקולנוע, אולי יותר מכל אמנות אחרת, ממחיז את הסאגה של החלפת תכונות נשיות, יהודיות של הגיבורים הציוניים, בתכונות גבריות, עבריות, ישראליות (תקציר מתוך המאמר).