מולדת פצועה: שינויים בייצוג הטראומה בקולנוע הישראלי: [מאמר ביקורת] (מתוך המדור: מן הספרות המקצועית)

ספרה של פיק-חמו מחולק לשני שערים: הראשון, שהוא עיקר הספר (עד עמ' 151), מציע קריאה רטרוספקטיבית של הקולנוע הישראלי לאור המודל התאורטי שהגתה. הקריאות אינן שוות באיכויותיהן, חלקן מעניינות ואחרות אינן מחדשות דבר ואף מעוותות את תוכני הסרטים כדי להבליט את חדשנות המודל, כפי שקורה בקריאת "מסע אלונקות" (ג'אד נאמן, 1977). החלק השני, הצנום יותר (כ-80 עמודים), כולל את החידוש הגדול של פיק-חמו - הדגם הדיסוציאטיבי. במסגרת חידוש זה היא גם קובעת אמות מידה מדויקות יותר להערכת הסרטים - הבולטת שבהן היא הזכייה בפרסי אופיר, הלוא הוא האוסקר הישראלי, שאינה מעידה בהכרח על מתאם בין איכות הסרט לבין עצם זכייתו, אך בהחלט משקפת את טעמה של קבוצה רבת-השפעה בשיח הקולנועי (חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע). (מתוך המאמר)