'לפרק להיסטוריה את הצורה': טראומה וחתרנות בקדמה ובעטאש

המחברים דנים בהתנגדות האידאולוגית של הסרטים "קדמה" ו"עטאש" לנרטיב ההגמוני של ההיסטוריה הלאומית הישראלית. לטענתם, "קדמה" (של עמוס גיתאי, 2004) ו"עטאש-צימאון" (של תאופיק אבו-ויל, 2004) משתמשים בשתי דרכים שונות, לכאורה מנוגדות, כדי לשבש ולהתנגח בשפה ההגמונית הקולנועית והאידאולוגית, ובאופן שבו שפות אלה מבנות סיפור רציף ופרוגרסיבי לכאורה של העבר הלאומי: קדמה בוחר בטכניקה מקסימליסטית של עודפות ויזואלית - של הצפה - ועטאש-צימאון בטכניקה מינימליסטית של סגפנות חזותית - של ייבוש. באמצעות שתי דרכים אלה הסרטים משבשים את יחסי הסיבה-תוצאה של האירועים המוצגים, פורמים את הקשר בין המסמן למסומן, ומשתמשים בסוגי פירוק ושיבוש אלה במטרה לחתור תחת הנרטיב הלאומי הדומיננטי המציג מראית עין של סדר הגיוני ושל שרשור סיבתי של העניינים והמאורעות. החברים מייחסים את פרקטיקות הייצוג השונות והמשבשות של הסרטים לתסמונת פוסט-טראומטית שבמסגרתה אירועים קטסטרופליים מודחקים מן העבר חוזרים ומחבלים במהלך הרציף והלינארי של הנרטיב ההיסטורי הדומיננטי