חמש מצלמות, שני קולות: פעולה פוליטית וכתיבה אישית ככלים ליצירה ישראלית פלסטינית משותפת בסרט התיעודי 'חמש מצלמות שבורות'

במרכז הסרט 'חמש מצלמות שבורות' (2012) שביימו עימאד בורנאט וגיא דוידי עומד סיפור חייו של בורנאט, פלאח ופעיל פוליטי שהפך לצלם חובב, ואז לצלם מקצועי, בעקבות ההתגייסות של כפרו בילעין להתקוממות נגד הכיבוש. בורנאט אומר בסרט, "בכל פעם ששוברים לי מצלמה, אני מביא מצלמה אחרת במקומה". את המצלמה הראשונה קיבל כדי לצלם את בנו ג'יבריל שרק נולד, והוא מתעד את התבגרותו במקביל להתגבשות והתעצמות ההפגנות השבועיות נגד בניית גדר ההפרדה על אדמות הכפר. במקביל הסרט מלווה שתי דמויות של מפגינים מהכפר, אדיב ובאסם אבו רחמה חביב הילדים, שמכונה בפיהם 'פיל' ונהרג לקראת סוף הסרט במהלך הפגנה מפגיעת רימון גז בחזהו. תשעים הדקות של הסרט מלוות בקריינות בלתי פוסקת כמעט, בה בורנאט, המדבר בגוף ראשון, שוזר תיאורים של מחשבותיו, רגשותיו וחיי המשפחה שלו עם תיעוד מצבו של הכפר, שמאבקו הפך לסמל ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי. הסרט משמש מקרה בוחן לתנאים בהם ניתן ליצור קולנוע תיעודי פלסטיני ישראלי משותף. בחלקו הראשון של המאמר בודק המחבר מדוע הסרט לא הוחרם, כמו יצירות אחרות בהן ישראלים ופלסטינים ניסו לספר סיפור משותף; הוא מתאר את האופן יוצא הדופן בו נעשה הסרט על ידי שני היוצרים וטוען כי הסרט חמק מהחרמה באמצעות התמקדות בסיפורם של הפעילים האזוריים, בני מעמד הביניים, ובזכות האקטיביזם הפוליטי והקולנועי של שני יוצריו. כמו כן הוא מראה כי הסרט משתמש בתבניות סיפוריות של שני ז'אנרים מוכרים בקולנוע התיעודי - קולנוע תיעודי אישי ו'אוטוביוגרפיה לאומית' - ובאמצעות המיזוג ביניהם מייצר טקסט רב רבדים שפונה בעת ובעונה אחת לכמה קהלים.