חיים חשופים בצלע ההר

סרטו של עידו הר 'מלון תשעה כוכבים' שייך לאותם סרטים הגורמים לך להרהר בשנית על מושג המניפולציה הקולנועית. מצד אחד התיעוד הממושך והמדויק אחר שגרת חיי המסתננים הפלסטינים בגבעות המקיפות את העיר מודיעין משדר אותנטיות לכל אורכו; אך מצד אחר, הצופה בסרט התיעודי (והצופה הישראלי בפרט) בפתחה של המאה ה-21, למוד כמעט בעל כורחו בתחבולות של עריכה וסיפר. היכרותו עם ז'אנר המוקומנטר ושאר תחבולות קולנועיות אינה מאפשרת לצופה שלא לערער על מקום האפרטוס הקולנועי בתוך הדרמה קורעת הלב שבמרכז 'מלון תשעה כוכבים'. ודווקא כשאותו הצופה מתחיל לחשוב על האפרטוס, הוא מתמלא רגשות אשם. יש לכך כמה סיבות, כולן מוצדקות: ראשית, ברגע שהצופה מבין שהנצפה הוא תיעוד של האמת, הוא מתמלא אשמה על כך שהוא משתייך, לעתים נגד רצונו, לצד של המדכאים המחוללים את הדרמה שעל המסך. יתרה מכך: הוא חש אשמה על שהעז לפקפק באמינות התיעוד, על שהטיל ספק ביושרו של היוצר ועל שלרגע גייס לשם כך את הספק המלווה את הקולנוע התיעודי כולו. שנית, דווקא בהיסוס הרגעי השתול בין מציאות לבימוי המציאות, בין אמת לבדיה, טמון כוחו העצום של מלון תשעה כוכבים: הסרט משקף בצורה קרובה ביותר עולם כה רחוק, עד שהוא מעלה בקרב הצופה הישראלי (וסביר להניח שגם בקרב כל צופי הפסטיבלים שבפניהם הוקרן, יהיה זה באמסטרדם או בניו יורק) את ייסורי המצפון המודחקים של מי שטרודים בדאגות פעוטות מחיי היום-יום לעומת צער העולם.