הכלכלה הפוליטית של מחאת 2011: ניתוח דורי-מעמדי

מאמר זה בוחן את יחסי הגומלין בין גורמים כלכליים לבין גורמים פוליטיים שהובילו להופעתה המפתיעה של המחאה החברתית בישראל בקיץ 2011. המחברים מציגים ניתוח דורי-מעמדי, המתמקד במיקום של היוזמים והמובילים של המחאה - צעירים מן המעמד הבינוני - במבנה אי-השוויון בישראל ובסיכויי החיים שלהם. הטענה המרכזית היא שבשל הדינמיקה של הכלכלה הפוליטית הישראלית, בני דור מעמדי זה נקלעו למצב שבו הם מתקשים לשמור על רמת החיים של הדור הקודם של המעמד הבינוני, שאליה הורגלו בשנותיהם המעצבות בבית הוריהם. הליברליזציה המקיפה של הכלכלה הפוליטית בישראל בעשורים האחרונים, אשר תרמה לעלייה ניכרת ברמת החיים של דור ההורים ולשיפור בסיכויי החיים שלהם בשנות התשעים של המאה שעברה, היא גורם אשר מקשה כעת על השעתוק המעמדי הבין-דורי של חלק ניכר מן המעמד הבינוני. המחברים גורסים כי דינמיקה דורית-מעמדית זו בשילוב עם דינמיקות פוליטיות, עומדת ביסוד הצמיחה של תנועת המחאה ותביעותיה המכילות ל"צדק חברתי". לניתוח מסוג זה יש משמעות גם מעבר למקרה הישראלי, והוא יכול לשפוך אור על אחת השאלות התיאורטיות שגל המחאה הנוכחי בחברות המערביות מציב לפני חקר התנועות החברתיות. בכמה היבטים מרכזיים - במיוחד הרקע החברתי של פעילי המחאה והמשתתפים בה ופרקטיקות הפעולה הקולקטיבית שהם נוקטים - המחאה הנוכחית דומה לדפוס מוכר של תנועות חברתיות "חדשות" ו"פוסט-מטריאליסטיות". עם זאת, תביעותיה של המחאה חלוקתיות באופן מובהק: דרישה לשינוי בחלוקת המשאבים ובמבנה אי-השוויון, ולשינוי ביחסי מדינה--כלכלה. כך, הדינמיקה הדורית-מעמדית המתלווה למיסוד המשטר הניאו-ליברלי ולמשבר הנוכחי שלו הובילה לצמיחה של תנועת מחאה שתובעת לערוך רה-פוליטיזציה של סוגיות כלכליות וחלוקתיות.