הגירת יהודים מחצי האי ערב: ההקשר הרחב של המאות ה-19 וה-20

תהליך ההגירה של היהודים מחצי האי ערב - מתימן ומעדן - החל במחצית השנייה של המאה ה-19 והסתיים (כמעט לגמרי) בתחילת המאה ה-21. מאמר זה עוקב אחר שלבי הגירה זו, ובוחן את מאפייניה היהודיים היחודיים ואת תהליכי השיבוש החברתי שהזינו אותה ואת הגירת המוסלמים בת הזמן: תמורות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, גלובליות ומקומיות. חדירת המעצמות - בריטניה לעדן (1839), האימפריה העות'מאנית לתימן (1872), ואיטליה לאריתריאה ואתיופיה (1885) - מוצגת כגורם שיבוש מרכזי באגן ים סוף. שינויים פוליטיים אלה חיברו את חצי האי ערב לכלכלה הגלובלית וערערו את התשתית הכלכלית המסורתית של יהודי תימן, שנשענה על המלאכות ועל משק תעשייתי ביתי זעיר. פרנסת היהודים נפגעה גם בשל המרידות בכוחות האזרחים ועקב פגעים אקולוגיים. כל אלה דחפו יהודים ומוסלמים להגר לעדן, למזרח אפריקה, למצרים ולהודו ועוד. בד בבד, השתלטות העות'מאנים על תימן וצירופה לאימפריה העות'מאנית, שהתנועה בתוך גבולותיה הייתה חופשית, עודדה הגירה לארץ ישראל. המאמר מדגיש כי מוסדות התנועה הציונית מעולם לא פעלו בתימן וכי עד הקמת מדינת ישראל לפחות, רעיונות הלאומיות החילונית של התנועה הציונית כמעט שלא השאירו ביהדות תימן את רישומם. ההגירה לארץ ישראל הייתה כרוכה בקשר הדתי העמוק לארץ הקודש ובלאומיות מסורתית. היהודים שהגיעו לארץ ישראל המריצו, גם בתקופת המנדט הבריטי, את קרוביהם ומכריהם להצטרף אליהם. המהגרים החדשים מצאו רשת חברתית תומכת ששימשה סוכנות קליטה וגם עודדה מהגרים פוטנציאליים לקום ולבוא. בשנת 1949 הבשילו התהליכים שהחלו עוד במאה ה-19 והולידו את היציאה הגדולה של יהודי תימן ואת עקירתה מרצון של הקהילה, כמעט בשלמותה, ובואה לישראל. קהילת יהודי עדן המשיכה להתקיים עד צאת הבריטים משם בשנת 1976. תפיסה פרשנית זו מתרחקת מנרטיב-העל הציוני המסביר את תהליכי ההגירה מארצות האסלאם כתבנית כמעט אחידה - כתולדה של תהפוכות במאה ה-20 ושל התבגרות החיכוכים בין יהודים למוסלמים, וכתוצאת כוחה של האידיאולוגיה הציונית. (מתוך המאמר)