אתגר האזרחות: ערבים, זרים, ישראלים

המאמר בוחן שני מופעים חינוכיים המתקיימים במרחבים הנחשבים לשוליים של החברה הישראלית: חינוך דמוקרטי ערבי ביפו וחינוך ילדים של מהגרי עבודה בדרום תל-אביב. מחבר המאמר טוען כי שני המופעים האלה נטועים במהפכה הניאו-ליברלית בחינוך ובחברה בישראל. לפיכך, שניהם משמשים אותו גם כדי לספר את סיפורה של האזרחות בישראל ואת האופן שבו תפיסת האזרחות ויחסי הגומלין בין האדם למדינה בעידן הניאו-ליברלי פותחת פתח לשינוי חיובי, אך גם מביאה לצמצומו של המרחב הציבורי הדמוקרטי. בהקשר זה טוען המחבר כי הטמעתו של קוד מוסרי וחינוכי המעוגן בהיגיון הניאו-ליברלי לא רק מעודדת את נסיגתה של המדינה מאחריותה לחברה, או את כינונו של "האזרח הבוחר", אלא קוד זה אף מכפיף את מכלול ההתנהגויות החברתיות להיגיון הכלכלי של השוק ומבסס היגיון פוליטי המפריד את האזרחות מהלאומיות ובכך הוא מייצר הזדמנויות חדשות לפעולה אזרחית. באופן אחר, בעוד שמרבית הביקורת על הדוקטרינה הניאו-ליברלית מדגישה את "השטחת" דמותו של האזרח וראייתו כ"הומו אקונומיקוס" ולא יותר, ומבלי להפחית בחשיבותה של ביקורת זו, יש לבחון כיצד התמורות ביחסי הגומלין בין המדינה לחברה וההגמוניה הניאו-ליברלית נבחנות מנקודת מבטן של קבוצות מהשוליים. עבורן ועבור יזמים פוליטיים (או חינוכיים) המבקשים לתבוע את אזרחותם, העידן הניאו-ליברלי הוא הזדמנות למתוח את גבולות האזרחות ולעצב מחדש את המרחב החינוכי בשוליים. מרחב זה אינו בהכרח מערער את יסודותיו של אי-השוויון החברתי, אך הוא בהחלט קורא עליו תיגר (מתוך המאמר).