"אנשי הרוח": על דיבוק והגמוניה בתיאטרון הישראלי

כיצד ניתן להבין את נקודת מבטם של אמנים במלחמת התרבות הניטשת כיום בישראל? מה עומד מאחורי ההרשאה שנוטל לעצמו נציג מטעמם לתייג את אלו שאינם נמנים עם צרכני התרבות ה"גבוהה" בכינוי "עדר של בהמות מלחכות קש וגבב"? המאמר מראה כיצד התיאטרון המרכזי (הממסדי), שנתפס כליברלי, כביקורתי וכשמאלני, התהווה למעשה כמרחב שמרני שאינו מקיים פרקטיקות פלורליסטיות. המאמר בוחן סוגיה זו דרך התנהלות השחקנים הוותיקים בתיאטרון ופעולתם כסוכני תרבות משמעותיים. באמצעות שזירה בין ההביטוס של בורדייה עם מושג הגוסטינג (ghosting) של חוקר התיאטרון מרווין קרלסון, מחברי המאמר מראים כיצד שחקני התיאטרון משמרים את מעמדם ההגמוני, שמשולבים בו בעת ובעונה אחת דימוי ליברלי ויסודות שמרניים ואף גזעניים. ניתוח ההביטוס של שחקני התיאטרון הישראלי מתחקה אחר הנטייה ההיסטורית אל הדיבוק או השיבה אל העבר, ומראה כי נטייה זו היא מקור בולט ל"הון אומנותי". נטייה זו מכוננת זיקה הדוקה בין ביוגרפיה הרואית של שחקנים ובין מוסכמות אמנותיות בתיאטרון המערבי. במאמר המחברים קושרים בין ההביטוס התיאטרוני הזה להצדקה האידאולוגית של התנועה הציונית בישראל. תאורטית, הניתוח שופך אור על המרכיב ההיסטורי במושג ההביטוס הבורדיאני.