"אלים מתחלפים": הכמיהה לאלוהות מיתית ב"פתוח סגור פתוח" ליהודה עמיחי

יחס שירתו של יהודה עמיחי אל דמות האל האורתודוקסי, כמו אל מוטיבים יהודיים-דתיים אחרים, נידון לא מעט במאמרי ביקורת שנכתבו על יצירתו. הרטוריקה האירונית המעמידה למבחן את מעמדו של האל חוזרת ונשנית ביצירתו של עמיחי, ומרבית המבקרים סברו כי היא מחלנת את האל בשעה שהיא ממירה יסודות דתיים ביסודות הומניסטיים ואקזיסטנציאליים. ראוי לציין כי היו גם מבקרים שהצביעו על יחס מורכב יותר של שירת עמיחי לנושא, אשר לצד הדקונסטרוקציה שהיא עושה לאל ולמונחי היסוד של היהדות האורתודוקסית, היא עושה להם גם רקונסטרוקציה ומבנה מחדש את משמעותם בעולם המודרני. אולם למרות ההבדלים שיש בין המחקרים מאמרי הביקורת שנדרשו לנושא, נראה כי יש להם מכנה משותף אחד: הם מניחים שיש מושג ברור של אל יהודי שאליו מתייחסת שירתו של יהודה עמיחי. במאמר זה המחבר מבקש להציג תמונה שונה של היחס של שירת יהודה עמיחי אל דמות האל היהודי, ומתמקד בספרו האחרון, “פתוח סגור פתוח". ספר זה, שאחדים מהמבקרים של שירתו הגדירו magnum opus, מרבה לעסוק בדמות האל, ועל כן הוא מקרה מבחן טוב ליחסה הכולל של שירתו לנושא. במאמר המחבר מבקש להצביע על תהליך מעניין מהפרספקטיבה התאולוגית-ספרותית שהתרחש בשירתו של יהודה עמיחי. הרטוריקה האירונית שבה משתמש עמיחי בשיריו כחץ שלוח אל דמות האל מכוונת לדימוי מסוים של האל שאותו הכיר: האל היהודי משולל התארים. אולם בעצם פעולת המרד, בתהליך הדקונסטרוקטיבי שעושה עמיחי לדמות האל, הוא מעלה דמות אחרת של אל שהוא בעל מאפיינים אנושיים, פיגורטיביים ומיתיים, מאפיינים המוכרים ממסורות יהודיות אחרות בעלות אופי מיתי-קבלי יותר. אנו עדים אפוא למהלך מעגלי שבמסגרתו עמיחי המורד במסורת התאולוגית של אבותיו שב, בבלי דעת, למקורות התאולוגיים שהם דחו.