אוטוביוגרפיה מחקרית כסיפור של דור

מלחמת יום הכיפורים, שפרצה פחות או יותר באמצע השירות הצבאי שלי הייתה עבורי, כמו עבור רבים מאוד מבני דורי, טראומה שלא נרפאה. המספר הגדול של החברים החיילים שנהרגו בקו הראשון, שם שירתו שכן היו עדיין זוטרים, והאכזבה ממה שזכה אז לכינוי "המחדל" ועורר את מחאת החיילים של שלהי 1973 ותחילת 1974, הפכו באחת את הנאיביות התיכוניסטית של "עשו אהבה, לא מלחמה" ואת הרגשת השייכות שלנו לציניות כרונית ולקושי להרגיש חלק ממדורת שבט כלשהי. ואכן, מעטים מקבוצת הגיל הזאת, שנפגעה כה קשה במלחמת 1973, השתלבו בפוליטיקה המקומית או הארצית או בענייני ציבור אחרים; רבים מהם השתלבו בעיסוקים לא ממלכתיים, כמו אקדמיה, עסקים, חוק ומשפט ועוד. רבים גם עזבו את הארץ... (מתוך המאמר)